על הדיכאון הגברי (ידוע גם בשם הדיכאון הסמוי, הדיכאון האילם, הדיכאון השתוק, הדיכאון השקוף)

הדיכאון הגברי - היעדר רשות לים הרגשות:

בחברה בה אנחנו חיים גברים סופגים ומפנימים מגיל צעיר מסרים ששוללים מהם את האפשרות להיות מחוברים לרגשותיהם ולבטא אותם.

מערכת ההבניות וההסללות החברתית מרחיקה גברים מעצמם ומהעולם הרגשי שלהם, ומלעיגה ומביישת אותם על ביטויים של רוך, רגש, הזדקקות או פגיעות.

גברים מפנימים את המסרים האלה שהופכים לקול מדכא בדיאלוג הפנימי שלהם, ונותרים עם תחושת בדידות פנימית, ביקורת עצמית, תחושת כישלון (גם אם יש הצלחה בחיים בתחומים אחרים), היעדר אינטימיות וקירבה אמיתית בטוחה ומבוססת אמון בחייהם (והסתרה של הצורך שלהם בה), ועם בושה שמסתירה ועוטפת את הכל ונועלת את נפשם מחוץ לעולם.

התוצאה היא לא פעם תחושה של תפקוד "יבש" בחיים, תחושת חיים "תפעולית" ודלות פנימית. האדם מוצא את עצמו במדבר פנימי עם תחושה כללית של איבוד משמעות, שייכות וקשר לחייו.

הדיכאון הגברי הוא דיכאון שקוף, שאין רשות לדבר עליו או להראות אותו.

הוא מסתווה בהמון דרכים. חלקן התנהגותיות כמו התמכרות לעבודה (workaholism), חיים "תפקודיים" בלבד, הפיכה ל"שירות הסעות לחוגים" והשתלטות של "רשימת הצריךים". חלקן רגשיות כמו עצבנות כרונית או חוסר סבלנות תמידי, רגש "שטוח", ריקנות, הרגשה של "להיות רוח רפאים בתוך החיים של עצמך", או תחושת מרחק מהחיים, וחלקן סומטיות (גופניות) כמו כאבי גב כרוניים, מעי רגיז, קשיי שינה, ושאר מופעים סימפטומטים גופניים.

וכמובן שאל כל אלו נוספים אמצעי ההרגעה והאלחוש הלא אדפטיביים הנפוצים כמו אלכוהול, סמים, עיסוק בפורנו ו/או במין באופן שמביא לפורקן מיני "ריק", ואפילו היבטים כגון התמכרות לספורט אתגרי שממלא את הגוף באחד הסמים הממכרים ביותר - האדרנלין.

גבר שמגיע לטיפול ומשתף בעולמו הפנימי נתקל לא פעם באיסורים הפנימיים שהוא הפנים לאורך חייו לגבי העולם הרגשי שלו. הוא עשוי לפגוש בתחושות של בושה, של בוז לקושי שהוא חש, או בחשש משיפוט ולעג. כל אלו הם קולות פנימיים שהוא הפנים ששומרים שלא יגלה ויבטא את העולם הרגשי שחי בו.

עם התקדמות הטיפול, כאשר אותם חלקי נפש ורגשות שהושתקו בתוכו מתחילים להשתחרר מהגלות הפנימית ומקבלים את מקומם, הם באופן טבעי מתחילים לרצות להתבטא גם בחייו. זה עשוי להיות שלב מכונן או שלב מאתגר – תלוי באופיין של מערכות היחסים של האדם בחייו.

לעיתים סביבתו תקבל את השינוי בזרועות פתוחות ולב מפרגן, תחבק ותעודד אותו, וזה יסייע מאוד ליציאה מהדיכאון ולתהליך הצמיחה שמתרחש. ולעיתים השינוי המבקש לקרות עשוי להיתפס כמאיים ויתקל בקושי של הסביבה הקרובה להכיל ולקבל אותו ועלול לגרור קונפליקטואליות ביחסים.

לצערי אין זה נדיר שגבר מגלה שלסביבה שלו יותר קל להטיח בו האשמות על "לקותו הרגשית", להתלונן על כך שהוא מאכזב ו"להפקיד" אצלו את "הבעיה", מאשר לקבל את הביטוי הרגשי והמלא יותר שלו, את פגיעותו, את מגבלות כוחו, את צרכיו ורצונותיו האינדיבידואליים.

השינוי שהגבר עובר אינו מסתיים רק בו ונוטה להזמין (או לאלץ) גם את הסביבה הקרובה להשתנות בהתאם מכיוון שלא פעם מדובר בשינוי של התפקידים המגדריים המסורתיים – הגבריים והנשיים, ואלו הרי נוטים ללכת יד ביד ונוצרים זה מזה.

שינוי כזה עשוי להרתיע ולכן גם לא פעם נתקל בהתנגדות או בביקורת מהסביבה, שמנסה (ביודעין או שלא ביודעין) להחזיר את הגבר לפינה שממנה הוא מנסה להיחלץ.

כפי שאמר לי פעם גבר על אשתו ובנותיו: "הן לא יכולות לשאת אותי חלש. הן יעדיפו לראות אותי מת מות גיבורים בתפקיד האביר החזק והמציל, מאשר לראות אותי חלש ופגוע".

לאורך השנים נאלצתי לחזות לא פעם איך סביבתו של הגבר תוקפת אותו על היותו מזוהה עם תפקידו החברתי-מסורתי אך בד בבד מתקשה מאוד לקבל אותו בלעדיו כאשר הוא מנסה להשיל אותו ומשתנה.

זוהי "הנקודה החמה" של ההשקה בין האישי והחברתי. בין הפרסונאלי לסוציאלי. וכל שינוי כזה של גבר הסובל מהדיכאון הגברי/הסמוי/השתוק/האילם הוא גם חלק משינוי חברתי-סוציאלי, ושינוי של אותה מערכת הבנייה והסללה חברתית שניתבה גברים ודחקה אותם להקריב את נפשם על מזבחה, ולמצוא את עצמם בבדידות השקופה של הדיכאון הגברי.

.

כפי שכתב שלום חנוך בשירו "זה לא נוח":

"...אז איך השתנה לנו זה?

סיבך את החוטים במוח

זה לא מי שהכרנו

זה לא מי שבחרנו

זה לא נוח

זה לא נוח

זה לא הוא

הוא השתנה לנו..."